ההשלכות של פיזור מבוקר של השפכים (עקר) על הסביבה, ועל הקרקע בפרט, אינן ידועות לאשורן. במאמר זה מסוכמת עבודה אשר בחנה את ההשפעה על ספיחת הסימזין לקרקע אשר הודגרה עם עקר תחת תנאי מעבדה מבוקרים בשורה של מקרי קיצון סביבתיים.
בשנים האחרונות נמצא ענף שמן הזית בישראל במגמת התפתחות, הן מבחינת צריכת שמן והן מבחינת היקף נטיעות העצים הצעירים[1]. במסגרת התהליך התלת-פאזי הנפוץ בישראל להפקת שמן הזית, מתקבלים שני תוצרי לוואי: פסולת מוצקה המכונה "גפת" ומוהל שפכים נוזלי המכונה "עקר". שפכים אלה מתקבלים בהיקף שנתי של 50,000 מ"ק[2], ומאופיינים בריכוז חומר אורגני גבוה, pH נמוך, ומגוון תרכובות פוליפנוליות, ליפדיות וכוהליות [3]. פיזור בלתי מבוקר של השפכים הללו מהווה מפגע סביבתי וסכנה פוטנציאלית לגופי מים עיליים ותחתיים בשל ריכוז התרכובות הפנוליות הגבוה אותם הם מכילים[4]. למצער, מכוני טיהור השפכים ומערכות הביוב אינם מותאמים לטיפול בפסולת זאת ואף עלולים לקרוס תוך כדי הסבת נזק סביבתי, זאת כפי שאירע במט"ש כרמיאל הסמוך לנחל חילזון בשנת 2010[5], בנחל כזיב משך שנים ארוכות[6] ובמעיינות כברי וזיו בהם נפסלו בשנת 2006 כ-15 מיליון מ"ק מי שתייה למשך כ-10 חודשים[7]. על מנת להתמודד עם הבעיה, הוציא ב- 2014 המשרד להגנת הסביבה הנחיות לפיזור מבוקר של עקר[8] המורה על פיזורו בשטחים חקלאיים, דרכי עפר, שבילי קק"ל ומחצבות.
